<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יוחנן בן שאול</h1>
<h2>דף נ.</h2>
גרסינן בפרק כל הכלים [קכ"ה ע"א] האבן שבקרויה אם ממלאין הימנה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה. ובגמרא אמר רבה אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בשכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ורב יוסף אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בשכח, אבל במניח נעשה כסוי חבית וכו'. עד ואזדו לטעמייהו, דכי אתא רב דימי אמר זעירי אמר רבי חנינא, ואמרי לה אמר זעירי אמר ר' חנינא, פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים, אמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן מחר ולא הצריכן רבי מעשה. ורבי יוחנן אמר הצריכן רבי מעשה. מאי אמר להו, רבי אמי אמר צאו למדום אמר להו. רבי אסי אמר צאו ושפשפום אמר להו. ואיתמר רבי יוסי בן שאול אמר סואר של קורות היה רבי יוחנן בן שאול אמר גשוש של ספינה היה. מ"ד גשוש כ"ש סואר. ומ"ד סואר אבל גשוש קפיד עליה. רש"י סתם פירושו, שלא פירש למ"ד גשוש של ספינה היה, אבל נדבך של אבנים וסואר של קורות מאי אמר בה רבי יוחנן דאמר הצריכו רבי מעשה, אם דוקא על גשוש אבל נדבך אבנים וסואר אפילו במחשבה. או שמא גשוש ענין כלי הוא, אבל אבנים וסואר לאו כלים נינהו. מיהו לא קפיד עלייהו נמי. וכיון דלאו כלים נינהו הני נמי בעו מעשה. דמדקאמר כל שכן סואר, ולא מסיק אבל סואר אפילו במחשבה ש"מ דמעשה נמי בעינן. ומ"ד סואר בעי מעשה אבל גשוש לא מהני ליה מעשה. ומשמע דמעשה לא מהני אם לא שגלה דעתו ליחדו לישיבה. דהכי נמי גרסינן בפרק במה טומנין [מ"ט ע"א] בגיזי צמר ובציפי צמר ובלשונות של ארגמן ואין מטלטלין אותן. ובגמרא כי אתא רבין א"ר יעקב א"ר יוסי בן שאול אמר רבי לא שנו אלא שלא ייחדן להטמנה אבל ייחדן להטמנה מטלטלין אותן. ורבי יוחנן קאמר הכא הצריכו רבי מעשה אפילו לאבנים כמו שכתבתי, מפני שאין תורת כלי עליהם. ואם לא שיזמנם ע"י מעשה אסור למחר לטלטלם. וגשוש של ספינה לרבי יוחנן בן שאול אי סבירא ליה כרבי יוחנן דבעי מעשה אפילו הם קולא כי האי עדיף מקולא דרבי חייא בר אבא ורב שמן בר אבא אליבא דרבי יוחנן. דגרסינן בכל הכלים הלכה ראשונה קורנס לפצוע בו את האגוזים ובגמרא [קכ"ג ע"א], איתמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן קורנס של זהבים שנינו ורב שמן בר אבא א"ר יוחנן קורנס של בשמים [שנינו] מ"ד דבשמים כל שכן דזהבים ומאן דאמר דזהבים אבל דבשמים קפיד עלייהו. ואע"ג דהני ממש כלים נינהו וראויים למלאכת היתר, אפילו הכי לרבי חייא בר אבא כיון דמקצי ליה מתוך קפידא דקפיד עלייהו אסור לטלטלו. ומשמע דלא מהני ליה הזמנה כמו לגבי צמר, כל שכן גשוש שאין תורת כלי עליו, אלא אפילו לרב שמן בר אבא דאמר דאפילו של בשמים שנינו ומתיר רבי יוחנן, גשושי אסור, דקורנוס כלי הוא אבל לא גשש.
ומדקא מייתינן האי מעשה דרבי אליבא דרבי אמי ורבי אסי ואליבא דרבי יוחנן, וסמקינן דאזדי לטעמייהו דכי היכי דפליגי בפירושא דמתניתין האבן שבקירויה דלמר מהני מניח לשויה כלי ואע"ג דמעשה כל דהו. ולמר לא מהני אלא הוי בסיס לדבר האסור. ומשמע דבדבר הרשות נמי מהני מעשה כל דהו למ"ד מהני. אם כן הא דכי אתא רב דימי אמר זעירא אמר רבי חנינא ואמרי לה אמר רבי זעירי א"ר חנינא ואמר דרבי סבר דאפילו מחשבה מהניא פליגא דידיה אדידיה. אם לא נאמר דשני מעשים היו ומר לא סבר לדמר. דגרסינן בפרק במה טומנין תני רבה בר אבוה קמיה דרב חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשר רשב"ג אומר א"צ לקשר הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כרשב"ג. ומסקינן מאן תנא דפליג אדרשב"ג רבי חנינא בן עקביא. דכי אתא רבי דימי אמר זעירא אמר רבי חנינא ואמרי לה א"ר זעירי א"ר חנינא פעם אחת הלך רבי חנינא בן עקביא למקום אחד ומצא חריות של דקל שגדרום לעצים ואמר להן לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר. ולא ידעינן אי בית האבל הוה או בית המשתה הוה. דוקא בית האבל או בית המשתה דטרידי אבל בעלמא קישר אין לא קישר לא. לרבי חנינא רבי כרשב"ג סבירא [ליה] דאמר במחשבה בעלמא סגי אפילו היכא דלא טרידי. אבל לרבי יוחנן דאמר הצריכו רבי מעשה וא"ר אסי דאותו מעשה דהצריכו היינו שיפשוף דהוי יותר מלימדום. מכל מקום לרבי יוחנן תנא דפליג דרשב"ג היינו רבי. וקושר דחריות חשיב כשיפשוף דאבנים. ומסקינן איתמר רב אמר קושר ושמואל אמר חושב, ורב אסי אמר ישב אע"פ שלא קשר ואע"פ שלא חישב. ומדקאמר אע"פ שלא חישב, מכלל דמחשבה לשם ישיבה עדיף מישיבה בלא מחשבה. דהא רב אסי לאפלוגי עליה דרב ושמואל אתא. דשמואל דאמר חושב מיקל מרב, ורב אסי מיקל משמואל, ואם כן קשה דרב אסי אדרב אסי. אם לא נפרש דאליביה דרבי יוחנן רביה קאמר, וליה לא סבירא ליה. ולפי הדחק יש לומר דכיון דישב, עדיפא ישיבה מבעוד יום יותר מלימוד ושיפשוף או מקשירה. דכיון דגלי מבעוד יום [על ידי] ישיבה ש"מ דלכך עומד. ומייתי ברייתא יוצאין בפיקרא ובציפה וכו'. ובתוספתא דמסכת שבת היא שנויה פרק יוצא אדם בקיסם [פ"ו ה"ב] אבל לא נשנית כולה כמו ששנויה בגמרא דידן. ותנן נמי כותיה. כדמסיק רב אשי אף אנן נמי תנינא בפרק רבי אליעזר דתולין הקש שעל גבי המיטה. ופירש רש"י קש סתמא לטינא קאזיל ללבנים או להסקה ומוקצה הוא. ואם היה מונח על המיטה ולא לשכב עליו ובא בשבת לשכב עליו ולשוטחו לשכיבה שלא יהא צבור וקשה, לא ינענעו בידו שאסור לטלטלו. אבל מנענעו בגופו כלאחר יד. היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר ששיכב עליו מבעוד יום, אע"פ שלא ייחדו לכך ולא חישב עליו מותר. והיינו כרב אסי. ותימה אי רב ושמואל לית להו ההיא סתמא. ותו גרסינן בפרק במה טומנין [מ"ט ע"א] [טומנין] בשלחין ומטלטלין אותן. ומסקינן דאפילו של אומן כדברי רבי חנינא דאמר הכי א"ר ישמעאל ב"ר יוסי הכי אמר אבא הביאו שלחין ונשב עליהן. בחול קאמר. אלמא לית בהו קפידא. הא אית בהו קפידא משמע דאסור לטלטלן אם לא שיחשוב עליהן כדקתני נסרים של בעל הבית מטלטלין אותן ושל אומן אין מטלטלין אותן, ואם חשב לתת עליהן פת לאורחים בין כך ובין כך מטלטלין אותן. ומסקנא שאני נסרים דאומן קפיד עליהן, ובמוקצה מחמת חסרון כיס אפילו רבי שמעון מודה. ואפילו הכי מחשבה מהניא בהו. ודלא כרבי יוחנן. ובעורות בין עבודין בין שאין עבודין, של בעל הבית מטלטלין אותן, ושל אומן אין מטלטלין אותן. רבי יוסי אומר אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן. ועד כאן לא פליגי אלא דמר סבר אומן קפיד עלייהו ומר סבר לא קפיד. אבל היכא דברור דודאי קפדי עלייהו, כל מידי דקפיד אין מטלטלין. מיהו כי חשיב עלייהו לא גרע מנסרים.
ויש לתמוה אי הא דלא כרבי דאמר גבי גיזי צמר כי טמן בהו אפילו הכי אסור עד שיהו מיוחדין להטמנה. דהא נסרים דאומן דודאי קפיד עלייהו, כי חשיב לתת פת עליהן לאורחים תו לא צריך מידי. וי"ל נסרים נמי ענין של שולחן הן, וכן עורות ענין דלופקאות, וכענין כלים הן, הילכך מהני בהו מחשבה. אבל גיזין וגשוש אינן בכלל כלי תשמיש היתר. מיהו הא מספקא לי סיכי זיירי ומזורי ויתד של מחרישה ואוכלי דקצרי וחרבא דאשפכא וסכינא דאשכבתא דאמרי רב נחמן ואביי כיתד של מחרישה דמי, אי מהני בהו מחשבה. דהא מסקינן התם בפרק כל הכלים [קכ"ג ע"א] ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו. ומדמה (ל)עלי לסיכי זיירי ומזורי. דדוקא גבי עלי התירו בית הלל משום שמחת יום טוב לקצב עליו, ולאחר שקצב אסור לטלטלו. משמע אפילו לצורך מקומו או גופו כגון לישב עליו, ואע"פ שטילטלו לקצב עליו. דדמי לסיכי זיירי ומזורי, או שמא מהני בהו מחשבה כמו נסרים דאומן. ורפיא בידי. גרסינן בירושלמי דבמה טומנין [שבת פ"ד ה"ב] אההיא בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, רבי יודן בן פזי בשם רבי יונתן בנתונין באפוטיקי. פירוש הפתק. אבל בנתונין אצל בעל הבית לא בדא. טומנין בשלחין ומטלטלין אותן. רבי יודן בן פזי בשם רבי יודן הדתימר בנתונין אצל בעל הבית אבל בנתונים באפותק לא. רבי זעירי בשם רבי ירמיה כלונסות שחשב עליהן מותר לטלטלן. וכו' עד תני רבי חלפתא בן שאול מוכין שחישב עליהן מותר לטלטלן. רבי יוסה רבי חנינא בשם רבי ישמעאל ב"ר יוסי אבא שלחא היה אמר לנו קישרו ראשי גזזיות ואמר מותר לטלטלן למחר. פליג אגמרא דידן דהא אפילו מחשבה לא מצריך. ותו מסיק התם בירושלמי חזקיה אמר רב חריות שגדען לשכיבה אין צריכין קישור לאהלין צריכות קישור. ולא דמי קישור דרב באוהלים לקישורייה דרבה בר בר חנה בכלים, קישוריה דרב באהלים עד שיקשור כל ההוצים, קישורי דרבה בר בר חנה עד שיהא עליהן תואר כלי. אם אתה אומר עד שיקשור את כל ההוצין אין מעשה גדול מזה. ותו מסיק התם אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יונתן לעולם אל ימנע את עצמו מלילך לבית המדרש שהרי כמה פעמים נשאלה הלכה זו ביבנה עריבת הירדן למה היא טמיאה ולא אמר אדם דבר עד שבא רבי חנינא בן אנטיגנוס ודרשה בעירו וכו' ועוד דבר אחר דרש חריות שכיזעה בין לשכיבה בין לאהלים צריכות קישור. אתיא דרבה בר בר חנה כרבי חנינא דא"ר חנינא עולין היינו עם רבי לחמת גרר והיה אומר לנו בחרו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרים לטלטלם למחר. רבי זעירי אמר עד שיסדרם, חברים אמרין עד שישפשף. ציפוראי אמרי עד שיחשב. רבי יוחנן אמר עד שיהא עליהם תואר כלי. משכחת אמר, פי' נמצאת אומר. רבה בר בר חנה ורבי יוחנן ורבי יונתן חדא רב ורבי זעירא ורבי ישמעאל ב"ר יוסי חדא. ציפוראי ורבי יוסי בן שאול ורבי חלפתא בן שאול חדא. חבריא לית להון זוג. הרי במה ששינה הירושלמי מגמרא דידן. ובירושלמי פרק הכלים [פי"ז ה"א], לווחין שבספינה אין מטלטלין אותן בשבת. אם היו מכוסין על גבי כלים או על גבי אוכלין הרי הן ככיסויי הכלים ומטלטלין אותן בשבת. א"ר זעירא אע"ג דתימר הרי הן ככיסויי הכלים ומטלטלין אותן והוא שיש עליהן תואר כלי. ובדבר שהוא מחובר לקרקע, גרסינן בפרק בכל מערבין [עירובין ל"ד ע"ב] ההוא פולמסא דאתא לנהרדעא אמר להו רב נחמן פוקו עבידו כבישי באגמא דלמחר ניתיב עלייהו. ומשני התם כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין. [עוזרדין] לחין ורכין הן ולא חיישינן דילמא אתי למיתלש כשישב עליהן. וביד נמי לא חיישינן דילמא מישתלי ותליש דכיון דכבישי כבר לא גזרינן, דבאילן גזרו בעשבים לא גזרו.
<h2>דף קכה.</h2>
גרסינן בפרק כל הכלים [קכ"ה ע"א] האבן שבקרויה אם ממלאין הימנה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה. ובגמרא אמר רבה אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בשכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ורב יוסף אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בשכח, אבל במניח נעשה כסוי חבית וכו'. עד ואזדו לטעמייהו, דכי אתא רב דימי אמר זעירי אמר רבי חנינא, ואמרי לה אמר זעירי אמר ר' חנינא, פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים, אמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן מחר ולא הצריכן רבי מעשה. ורבי יוחנן אמר הצריכן רבי מעשה. מאי אמר להו, רבי אמי אמר צאו למדום אמר להו. רבי אסי אמר צאו ושפשפום אמר להו. ואיתמר רבי יוסי בן שאול אמר סואר של קורות היה רבי יוחנן בן שאול אמר גשוש של ספינה היה. מ"ד גשוש כ"ש סואר. ומ"ד סואר אבל גשוש קפיד עליה. רש"י סתם פירושו, שלא פירש למ"ד גשוש של ספינה היה, אבל נדבך של אבנים וסואר של קורות מאי אמר בה רבי יוחנן דאמר הצריכו רבי מעשה, אם דוקא על גשוש אבל נדבך אבנים וסואר אפילו במחשבה. או שמא גשוש ענין כלי הוא, אבל אבנים וסואר לאו כלים נינהו. מיהו לא קפיד עלייהו נמי. וכיון דלאו כלים נינהו הני נמי בעו מעשה. דמדקאמר כל שכן סואר, ולא מסיק אבל סואר אפילו במחשבה ש"מ דמעשה נמי בעינן. ומ"ד סואר בעי מעשה אבל גשוש לא מהני ליה מעשה. ומשמע דמעשה לא מהני אם לא שגלה דעתו ליחדו לישיבה. דהכי נמי גרסינן בפרק במה טומנין [מ"ט ע"א] בגיזי צמר ובציפי צמר ובלשונות של ארגמן ואין מטלטלין אותן. ובגמרא כי אתא רבין א"ר יעקב א"ר יוסי בן שאול אמר רבי לא שנו אלא שלא ייחדן להטמנה אבל ייחדן להטמנה מטלטלין אותן. ורבי יוחנן קאמר הכא הצריכו רבי מעשה אפילו לאבנים כמו שכתבתי, מפני שאין תורת כלי עליהם. ואם לא שיזמנם ע"י מעשה אסור למחר לטלטלם. וגשוש של ספינה לרבי יוחנן בן שאול אי סבירא ליה כרבי יוחנן דבעי מעשה אפילו הם קולא כי האי עדיף מקולא דרבי חייא בר אבא ורב שמן בר אבא אליבא דרבי יוחנן. דגרסינן בכל הכלים הלכה ראשונה קורנס לפצוע בו את האגוזים ובגמרא [קכ"ג ע"א], איתמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן קורנס של זהבים שנינו ורב שמן בר אבא א"ר יוחנן קורנס של בשמים [שנינו] מ"ד דבשמים כל שכן דזהבים ומאן דאמר דזהבים אבל דבשמים קפיד עלייהו. ואע"ג דהני ממש כלים נינהו וראויים למלאכת היתר, אפילו הכי לרבי חייא בר אבא כיון דמקצי ליה מתוך קפידא דקפיד עלייהו אסור לטלטלו. ומשמע דלא מהני ליה הזמנה כמו לגבי צמר, כל שכן גשוש שאין תורת כלי עליו, אלא אפילו לרב שמן בר אבא דאמר דאפילו של בשמים שנינו ומתיר רבי יוחנן, גשושי אסור, דקורנוס כלי הוא אבל לא גשש.
ומדקא מייתינן האי מעשה דרבי אליבא דרבי אמי ורבי אסי ואליבא דרבי יוחנן, ומסקינן דאזדי לטעמייהו דכי היכי דפליגי בפירושא דמתניתין האבן שבקירויה דלמר מהני מניח לשויה כלי ואע"ג דמעשה כל דהו. ולמר לא מהני אלא הוי בסיס לדבר האסור. ומשמע דבדבר הרשות נמי מהני מעשה כל דהו למ"ד מהני. אם כן הא דכי אתא רב דימי אמר זעירא אמר רבי חנינא ואמרי לה אמר רבי זעירי א"ר חנינא ואמר דרבי סבר דאפילו מחשבה מהניא פליגא דידיה אדידיה. אם לא נאמר דשני מעשים היו ומר לא סבר לדמר. דגרסינן בפרק במה טומנין [נ' ע"א] תני רבה בר אבוה קמיה דרב חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשר רשב"ג אומר א"צ לקשר הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כרשב"ג. ומסקינן מאן תנא דפליג אדרשב"ג רבי חנינא בן עקביא. דכי אתא רבי דימי אמר זעירא אמר רבי חנינא ואמרי לה א"ר זעירי א"ר חנינא פעם אחת הלך רבי חנינא בן עקביא למקום אחד ומצא חריות של דקל שגדרום לעצים ואמר להן לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר. ולא ידעינן אי בית האבל הוה או בית המשתה הוה. דוקא בית האבל או בית המשתה דטרידי אבל בעלמא קישר אין לא קישר לא. לרבי חנינא רבי כרשב"ג סבירא [ליה] דאמר במחשבה בעלמא סגי אפילו היכא דלא טרידי. אבל לרבי יוחנן דאמר הצריכו רבי מעשה וא"ר אסי דאותו מעשה דהצריכו היינו שיפשוף דהוי יותר מלימדום. מכל מקום לרבי יוחנן תנא דפליג דרשב"ג היינו רבי. וקושר דחריות חשיב כשיפשוף דאבנים. ומסקינן איתמר רב אמר קושר ושמואל אמר חושב, ורב אסי אמר ישב אע"פ שלא קשר ואע"פ שלא חישב. ומדקאמר אע"פ שלא חישב, מכלל דמחשבה לשם ישיבה עדיף מישיבה בלא מחשבה. דהא רב אסי לאפלוגי עליה דרב ושמואל אתא. דשמואל דאמר חושב מיקל מרב, ורב אסי מיקל משמואל, ואם כן קשה דרב אסי אדרב אסי. אם לא נפרש דאליביה דרבי יוחנן רביה קאמר, וליה לא סבירא ליה. ולפי הדחק יש לומר דכיון דישב, עדיפא ישיבה מבעוד יום יותר מלימוד ושיפשוף או מקשירה. דכיון דגלי מבעוד יום [על ידי] ישיבה ש"מ דלכך עומד. ומייתי ברייתא יוצאין בפיקרא ובציפה וכו'. ובתוספתא דמסכת שבת היא שנויה פרק יוצא אדם בקיסם [פ"ו ה"ב] אבל לא נשנית כולה כמו ששנויה בגמרא דידן. ותנן נמי כותיה. כדמסיק רב אשי אף אנן נמי תנינא בפרק רבי אליעזר דתולין הקש שעל גבי המיטה. ופירש רש"י קש סתמא לטינא קאזיל ללבנים או להסקה ומוקצה הוא. ואם היה מונח על המיטה ולא לשכב עליו ובא בשבת לשכב עליו ולשוטחו לשכיבה שלא יהא צבור וקשה, לא ינענעו בידו שאסור לטלטלו. אבל מנענעו בגופו כלאחר יד. היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר ששיכב עליו מבעוד יום, אע"פ שלא ייחדו לכך ולא חישב עליו מותר. והיינו כרב אסי. ותימה אי רב ושמואל לית להו ההיא סתמא.
ותו גרסינן בפרק במה טומנין [מ"ט ע"א] [טומנין] בשלחין ומטלטלין אותן. ומסקינן דאפילו של אומן כדברי רבי חנינא דאמר הכי א"ר ישמעאל ב"ר יוסי הכי אמר אבא הביאו שלחין ונשב עליהן. בחול קאמר. אלמא לית בהו קפידא. הא אית בהו קפידא משמע דאסור לטלטלן אם לא שיחשוב עליהן כדקתני נסרים של בעל הבית מטלטלין אותן ושל אומן אין מטלטלין אותן, ואם חשב לתת עליהן פת לאורחים בין כך ובין כך מטלטלין אותן. ומסקנא שאני נסרים דאומן קפיד עליהן, ובמוקצה מחמת חסרון כיס אפילו רבי שמעון מודה. ואפילו הכי מחשבה מהניא בהו. ודלא כרבי יוחנן. ובעורות בין עבודין בין שאין עבודין, של בעל הבית מטלטלין אותן, ושל אומן אין מטלטלין אותן. רבי יוסי אומר אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן. ועד כאן לא פליגי אלא דמר סבר אומן קפיד עלייהו ומר סבר לא קפיד. אבל היכא דברור דודאי קפדי עלייהו, כל מידי דקפיד אין מטלטלין. מיהו כי חשיב עלייהו לא גרע מנסרים. ויש לתמוה אי הא דלא כרבי דאמר גבי גיזי צמר כי טמן בהו אפילו הכי אסור עד שיהו מיוחדין להטמנה. דהא נסרים דאומן דודאי קפיד עלייהו, כי חשיב לתת פת עליהן לאורחים תו לא צריך מידי. וי"ל נסרים נמי ענין של שולחן הן, וכן עורות ענין דלופקאות, וכענין כלים הן, הילכך מהני בהו מחשבה. אבל גיזין וגשוש אינן בכלל כלי תשמיש היתר. מיהו הא מספקא לי סיכי זיירי ומזורי ויתד של מחרישה ואוכלי דקצרי וחרבא דאשפכא וסכינא דאשכבתא דאמרי רב נחמן ואביי כיתד של מחרישה דמי, אי מהני בהו מחשבה. דהא מסקינן התם בפרק כל הכלים [קכ"ג ע"א] ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו. ומדמה (ל)עלי לסיכי זיירי ומזורי. דדוקא גבי עלי התירו בית הלל משום שמחת יום טוב לקצב עליו, ולאחר שקצב אסור לטלטלו. משמע אפילו לצורך מקומו או גופו כגון לישב עליו, ואע"פ שטילטלו לקצב עליו. דדמי לסיכי זיירי ומזורי, או שמא מהני בהו מחשבה כמו נסרים דאומן. ורפיא בידי.
גרסינן בירושלמי דבמה טומנין [שבת פ"ד ה"ב] אההיא בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, רבי יודן בן פזי בשם רבי יונתן בנתונין באפוטיקי. פירוש הפתק. אבל בנתונין אצל בעל הבית לא בדא. טומנין בשלחין ומטלטלין אותן. רבי יודן בן פזי בשם רבי יודן הדתימר בנתונין אצל בעל הבית אבל בנתונים באפותק לא. רבי זעירי בשם רבי ירמיה כלונסות שחשב עליהן מותר לטלטלן. וכו' עד תני רבי חלפתא בן שאול מוכין שחישב עליהן מותר לטלטלן. רבי יוסה רבי חנינא בשם רבי ישמעאל ב"ר יוסי אבא שלחא היה אמר לנו קישרו ראשי גזזיות ואמר מותר לטלטלן למחר. פליג אגמרא דידן דהא אפילו מחשבה לא מצריך. ותו מסיק התם בירושלמי חזקיה אמר רב חריות שגדען לשכיבה אין צריכין קישור לאהלין צריכות קישור. ולא דמי קישור דרב באוהלים לקישורייה דרבה בר בר חנה בכלים, קישוריה דרב באהלים עד שיקשור כל ההוצים, קישורי דרבה בר בר חנה עד שיהא עליהן תואר כלי. אם אתה אומר עד שיקשור את כל ההוצין אין מעשה גדול מזה. ותו מסיק התם אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יונתן לעולם אל ימנע את עצמו מלילך לבית המדרש שהרי כמה פעמים נשאלה הלכה זו ביבנה עריבת הירדן למה היא טמיאה ולא אמר אדם דבר עד שבא רבי חנינא בן אנטיגנוס ודרשה בעירו וכו' ועוד דבר אחר דרש חריות שכיזעה בין לשכיבה בין לאהלים צריכות קישור. אתיא דרבה בר בר חנה כרבי חנינא דא"ר חנינא עולין היינו עם רבי לחמת גרר והיה אומר לנו בחרו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרים לטלטלם למחר. רבי זעירי אמר עד שיסדרם, חברים אמרין עד שישפשף. ציפוראי אמרי עד שיחשב. רבי יוחנן אמר עד שיהא עליהם תואר כלי. משכחת אמר, פי' נמצאת אומר. רבה בר בר חנה ורבי יוחנן ורבי יונתן חדא רב ורבי זעירא ורבי ישמעאל ב"ר יוסי חדא. ציפוראי ורבי יוסי בן שאול ורבי חלפתא בן שאול חדא. חבריא לית להון זוג. הרי במה ששינה הירושלמי מגמרא דידן. ובירושלמי פרק הכלים [פי"ז ה"א], לווחין שבספינה אין מטלטלין אותן בשבת. אם היו מכוסין על גבי כלים או על גבי אוכלין הרי הן ככיסויי הכלים ומטלטלין אותן בשבת. א"ר זעירא אע"ג דתימר הרי הן ככיסויי הכלים ומטלטלין אותן והוא שיש עליהן תואר כלי. ובדבר שהוא מחובר לקרקע, גרסינן בפרק בכל מערבין [עירובין ל"ד ע"ב] ההוא פולמסא דאתא לנהרדעא אמר להו רב נחמן פוקו עבידו כבישי באגמא דלמחר ניתיב עלייהו. ומשני התם כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין. [עוזרדין] לחין ורכין הן ולא חיישינן דילמא אתי למיתלש כשישב עליהן. וביד נמי לא חיישינן דילמא מישתלי ותליש דכיון דכבישי כבר לא גזרינן, דבאילן גזרו בעשבים לא גזרו.
